מרקוס אַוּרליוּס, הקיסר והפילוסוף הרומי, הוא מן השליטים היותר נאורים בהיסטוריה של האנושות. תפיסתו מושפעת מכתביהם של הפילוסופים הסטואים שקדמו לו ובראשם סנקה ואפיקטטוס. בד בבד עם ניהול ענייני המדינה וניהול המלחמות שטלטלו את האימפריה העלה אורליוס על הכתב את הלכי נפשו – כנראה בעשור האחרון לחייו. רשימותיו הן מעין יומן אישי האוצר את מחשבותיו על עולם ומלואו. מרקוס לא יעד את חיבורו לפרסום, ואופיה האקלקטי משהו של הרצאת הדברים מצביע על כך. נראה כי הייתה זו יד המקרה שחיבורו השתמר והגיע לידינו.
 
הגיגיו של מרקוס אורליוס, רובם ככולם, הם סדרת תרגילים רוחניים. תכלית האימון הרוחני היא אחת: לחשל את האדם לחיות את חייו כהלכה בעולם הזה ולפתח מודעות מושכלת ורגישות תבונית הן לעצמו הן לסובב אותו.
 
מתרגם הספר, אברהם ארואטי, נולד ב-1976 בישראל. תרגומיו לספרים: "על החיים המאושרים" מאת סנקה (שנכללים בו גם המסות "על הפנאי" ו"על שלוות הנפש"); "על שלוות הנפש" מאת פלוטרכוס, ו"המדריך" מאת אפיקטטוס – ראו אור בהוצאת נהר ספרים בשנת 2010 וזכו להערכה רבה. ב-2012 ראה אור תרגומו לאיליאדה של הומרוס בהוצאת מאגנס.
 
ארואטי לומד ומלמד בחוג ללימודים קלאסיים באוניברסיטת תל אביב. עיקר עיסוקו בשירה האֶפית היוונית והלטינית וכן בהוראת אנגלית, היסטוריה ומיתולוגיה של העולם הקלאסי במסגרות אקדמיות שונות.
 
ככה זה נפתח:
 
(1) מסבי וֵרוּס למדתי דרך ארץ ומזג נוח.
 
(2) משמו הטוב של אבי מולידי ומזוכרי אותו: צניעות וגבורה.
 
(3) מאִמי: יראת אלים וגמילות חסדים, הימנעות לא רק ממעשים רעים אלא אף ממחשבות על אודותם; לחיות חיי פשטות, ולרחוק כמידת האפשר מאורח ות העשירים.
 
(4) מאבי-סבי: לא לשים פעמַי אל בתי הספר הציבוריים, כי אם להפיק תועלת ממורַי הפרטיים בביתי, וכי בעניינים שכאלה יש להוציא ברוח נדיבה.
 
(5) ממחנכי שטיפחני:[1] לא להיות חסידם של ה'ירוקים' או ה'כחולים', ה'קלים' או ה'כבדים';[2] לשאת בעמל ולהסתפק במועט, לכונן דברים במו ידַי, לא לבחוש בקדֵרת אחרים ולסור מדיבּת לשון.
 
(6) מדִיוֹגְנֵטוֹס:[3] להימנע משאיפות חסרות תוחלת; לא לבטוח בדברי יִדעונים ומכשפים על אודות לחשי קסם, גירוש שדים וכיוצא באלה; לא להשתעשע בקרבות שַׂלְוִים ולא להתלהב מדברים כגון אלה; לשאת באורך רוח דיבור ישיר ופשוט; להפוך את הפילוסופיה לבת-ביתי ולהאזין ראשית לבַּקְכֵיאוֹס ואחר לטַנְדַּסִיס ולמַרְקִיאָנוּס.[4] ממנו אף למדתי לכתוב חיבורים בילדותי, לאהוב את מיטת הקש ואת שמיכת העור וכל שאר הדברים שהם מדרך החינוך היווני.
 
(7) מרוּסְטִיקוּס:[5] לבוא לידי הכרה שיש צורך בשיפור ובתיקון המידות; לא להדרדר אל להט ההתחכמות, אף לא לכתוב על נושאים מופשטים או לשאת דרשות מוסר בטלות ולקשט בנוצות ססגוניות את אורחות הנזיר או הנדבן. (2) לרחוק מאמנות הנאום, השירה ודברי מליצה; לא להתהלך בביתי בבגדי פאר, לא לעשות מעשי ראווה; לנקוט סגנון פשוט במכתבַי, כדוגמת המכתב שהוא בעצמו כתב לאמי מסִינוּאֶסָה.[6] (3) לשוב מזעמי ולהתפייס עם אלה שהכעיסוני ואמרו להרע לי, מיד כשיהיו הם נכונים לחזור בם; לקרוא בשקידה ולא להסתפק בעיון כוללני ושטחי, אף לא להחפז ולהסכים עם המדברים סחור סחור; להתוודע לשיחות של אֶפִּיקְטֵטוֹס,[7] בהשאילו לי עותק פרטי מביתו.
 
_____________________
[1] שמו אינו ידוע. כנראה היה עבד יווני משכיל, שהופקד על חינוכו המוקדם של מרקוס.
 
[2] 'ירוקים' ו'כחולים' הם שמות קבוצות יריבות במרוצי המרכבות ברומא. 'קלים' ו'כבדים' הם כינויים ללודרים (גלדיאטורים) על פי סוג המגן שנשאו: parmula – מגן עגול, קטן וקל; scutum – מגן מוארך, גדול וכבד. לפיכך, אוהד ה'קלים' כונה: parmularius (ביוונית: Παλμουλάριος), ואוהד ה'כבדים' – scutarius (ביוונית: Σκουτάριος) 
 
[3] מורו של מרקוס לציור. מן הכתוב להלן עולה כי השפעתו הייתה ניכרת אף בתחומים אחרים.
 
[4] אין בידינו ידיעות על שלושת הפילוסופים הללו.
 
[5] קווינטוס יוניוס רוסטיקוס היה פוליטיקאי שדבק בתורת הסטואה והשפיע רבות על מרקוס, אשר אף מינה אותו לקונסול בשנת 162 ול-praefectus urbis (שׂר העיר רומא) בשנת 163. במלאו את זו המשׂרה הורה רוסטיקוס על הוצאתו להורג של יוסטינוס מרטיר בשנת 165.
 
[6] עיירת חוף בגבול מחוז לאטיוּם.
 
[7] פילוסוף זה, שחי במחצית השנייה של המאה הראשונה לספירה, השפיע רבות על הגותו של מרקוס. תלמידו של אפיקטטוס, אריאנוס, ערך את משנת מורו בשמונה ספרים המכונים "שיחות". ארבעה מהם הגיעו לידינו, וכן גם קיצורם – "המדריך".