רומן קולח המתאר את חייהם של נשים וגברים חסרי שורשים בבית מלון עממי בצפון-מזרח פריס בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. אנשים אלה נאנקים תחת מכבש החיים העגמומיים, ללא סיכוי לשינוי חברתי כלשהו, אך אינם מתייאשים ואף מצליחים למצוא רגעי אושר ומגע אנושי מכמירי לב. הספר עובַּד בידי מרסל קארנה לסרט שהיה לאחד מסרטי הפולחן הצרפתיים הגדולים של כל הזמנים.
 
"מלון הצפון משמר פינה אנושית, לא מתיפייפת, לא נוסטלגית, ישרה כמו הסיפור שהיא מספרת. זה ספר יפה ומלא חום. באחרית הדבר כותב העורך כי ספרו של דאבי הוא ממבשרי זרם הספרות העממית שביקשה לחבר את הספרות היפה למציאות החברתית מזווית ראייה הומניסטית. הרומן אכן עושה זאת היטב. נראה לי שגם עבור הלב המחושב ביותר, יש בו משהו רענן שבכוחו לעורר כמיהה למרחב זר ומוכר מסוגו של המלון הזה." (מאיה פלדמן, ynet)
 
ככה זה נפתח
 
אמיל לֶקוּבְרֶר הוציא את שעונו מכיסו, השעה הייתה שתיים ועשרים. מר מֶרְסְיֶיה, סוחר נדל"ן, קבע איתו פגישה על רציף זֶ'מַאפּ ליד עמדת המשמר בשעה שתיים בדיוק. בינו לבינו ניסה להצדיק את האיחור ואמר לאשתו ולבנו, שהחלו לאבד את סבלנותם:
"זה טיפוס שיודע מה הוא עושה, אפשר לסמוך עליו."
הוא התבונן במבט מלא חמדה ב"מלון הצפון" שהזדקר מצדו האחר של הרחוב.
לואיז לקוברר הציעה: "אולי ניכנס? נגיד לזוג גוּטֶה שאנחנו הקונים. אולי בינתיים יגיע מר מֶרְסייה."
"הנה הוא!" קרא לקוברר. הוא התמתח במבוכה ונגע בקַסקט שלו. הוא ידע שזהו רגע מכריע בחייו. הוא תפס עד כמה הייתה חשובה לו הדמות שקרבה אליו.
מר מרסייה לא התקשה להסביר את איחורו, שנבע לדבריו מכינוס נכסים שהסתבך בשל חִדלות פירעון. לקוברר הנהן בכובד ראש. זה בטח סוג של מחלה, חשב.
הם חצו את הרחוב, האדונים מרסייה ולֶקוּברֶר זה לצד זה, לואיז בעקבותיהם, עם הבן מוריס. מר מרסייה פתח את דלת המלון. בטקסיות הוא הוביל פנימה את לואיז לקוברר שניצבה מאחורי בעלה בלחיים בוערות.