תקציר הספר
 
הנובלה "עושר" מספרת על תהליך ההזדהות של בן עם אביו, הזדהות בעלת השפעה רחבה שבקצה שלה הפנמת האובייקט והחלפתו, קרי הדבקות ואימוץ הבן את גורלו של האב.
קארל וֶלדֵיין, גבר קשה יום נשוי ואב לבן, שחלם להיות צייר, אך התגלגל לעבוד כצבָּע, חובב הימורים ואת הטיפה המרה, זוכה במפתיע בסכום כסף גדול שיכול להבטיח למשפחתו חיי רווחה, לחלץ אותם מחיים של עוני ולשנות את גורלם. הוא מטמין את הכסף במקום מסתור ו"שוכח" היכן הטמינו. לאחר עשרות שנים, כשהוא כבר על ערש דווי, הוא נזכר ומוסר לבנו פרנץ את הפרטים על מקום מחבואו של האוצר. 
הבן, צעיר בעל כישרון אומנותי כאביו, מוצא את הכסף ובזכותו מקבל גישה למועדון ההימורים – בהצהירו שרק כך יעלה בידו לחוש את עומק הרגשות שחווים הקלפנים וליצור יצירה אותנטית ראויה לשמה.
"עושר" היא נובלה בעלת מאפיינים פסיכואנליטיים בולטים, שבמרכזה הגורל הטראגי האפשרי של הקשר בין אב לבנו. ניסיון הבן לתפוס את מקומו של האב דרך עיצוב ה"אני" שלו בדמותו, במקום להבדיל את עצמו ממנו, מביא לאובדן הקשר שלו עם המציאות החיצונית, ולהצבתה של אלטרנטיבה הזייתית תחתיה. 
ארתור שניצלר (1862–1931), בן דורו של פרויד, לוקח אותנו לסיור בנבכי הנפש ופיתוליה ומראה לנו כיצד המִשקעים הנפשיים, הזיכרונות, הדימויים והשיפוטים שדרכם מיוצגת המציאות בלא מודע – קובעים את גורלנו. [ענת רנן].
 
 
מתוך הספר
 
בשעת בוקר מוקדמת, בעודו נם את שנתו, הגיע לאוזניו של וֶלדֵיין קולה של אשתו. היא עמדה ליד מיטתו, לבושה ומוכנה ליציאה. 
"בוקר טוב, קארל," אמרה, "עליי לצאת לעבודה." 
היא עבדה כתופרת אצל לקוחות בבתיהם. וֶלְדֵיין משך את השמיכה, הליט בה את פניו עד כדי מחציתם, וכמו מבעד לחלום נזכר שאמש השליך עצמו על מיטתו בעודו לבוש. 
"בוקר טוב," השיב לה.
האישה הסתכלה עליו במבט של רחמים וקבלת הדין.
"הילד כבר בבית הספר. ואתה, מה בכוונתך לעשות?" שאלה.
"היום אין לי עבודה. תני לי לישון."
היא יצאה.
  
כל זה לא היה בבחינת חידוש עבורה. על סף הבית אמרה: "אל תשכח לשלם היום את שכר הדירה. הכסף ספור ומונח במגירה." 
שוב התבוננה בבעלה, כחוככת בדעתה. אחר כך ניגשה לארון הלבנים, משכה את המגירה והוציאה מתוכה את הכסף. "מוטב ואסלק את החוב בעצמי." 
"כרצונך," השיב לה בצחקוק.
האישה הביטה בו במבט עגום והסתלקה.
קארל ולדיין נותר לבדו, שרוע על משכבו נים ולא נים ועיניו פקוחות.
מראה החדר היה דל, אך נקי. מבעד לשני החלונות המבהיקים שלחה שמש בוקר אביבית את קרניה הראשונות. האורלוגין תקתק במונוטוניות.
לפתע פתאום קפץ וֶלדיין ממיטתו. הוא היה לבוש בפְרָאק שחור וענב עניבה לבנה. חולצתו הייתה מקומטת, נעליו מאובקות, שערו הקצר מדובלל, עיניו אדומות. הוא ניגש למראה התלויה על הקיר מעל המלתחה, התבונן בהשתקפותו. "בוקר טוב, מר ולדיין," אמר לעצמו והמשיך: "בוקר טוב." אחר כך יצא מן החדר בצעדי מחול כשהוא מפזם לעצמו. התיישב על קצה המיטה, שיכל רגליו ושקע בהרהורים...
היה עליו להיזכר בכול כדי לוודא שכל אותה התרחשות לא הייתה חלום בלבד, שאם לא כן, כיצד מצא את עצמו שרוע על מיטתו בתלבושת זו? הנה כי כן, זאת המציאות וזאת האמת.
ובדמיונו ראה עצמו שוב באותו בית מרזח, מקום שם התחילה ההרפתקה. ראה עצמו מסב לשולחנם של אותם לבושי בלויים ומשחק איתם בקלפים, כפי שעשה לעיתים כה קרובות בעבר. ריחה של העששית המעשנת שניצבה דרך קבע על השולחן עלה אף הוא באפו. בעיני רוחו הופיעה דמותו העגלגלה של הפונדקאי שעמד שעון על משקוף הכניסה עת נכנסו אותם זרים אלמונים. הדבר אירע אמש!... הייתכן?
הוא הפסיד את כל כספו, כולו! ואותם אלמונים, שעמדו והשתעשעו וצפו במשחק הקלפים, שלשלו כסף נוסף לידו כדי שימשיך לשחק – והנה מאותה שעה ואילך, החל מזלו להסביר לו פנים. מזל טמיר, מסתורי...
ולדיין קם מעל שפת המיטה והתחיל לצעוד בחדר הלוך ושוב. 
כל אותה שעה, כשחזר והעלה את המאורע בזיכרונו, התיזו עיניו ניצוצות... הוא ראה עצמו יוצא מבית המרזח האפלולי בלוויית אותם האנשים הזרים; שוב לא היה לו מה לעשות שם: חבריו הקלפנים, שאת כל כספם שלשל לכיסיו, נטשו את השולחן בזעף.
בחוץ, בסמטה הצרה של הפרבר, עמד מלכת כדי לתהות מקרוב על טיבם של שני האלמונים אשר נִקרו לו בדרכו כדי להושיעו כרוח רפאים טובה שהופיעה בשוק!... מן הראוי היה שיגלה להם מי הוא זה אשר נושע על ידם. אכן, אפשר לחשוב!... צבּע עלוב שהתעתד להיות צייר ביום מן הימים ואשר מזל ביש רדף אותו בכל אשר שלח ידו... ממש בכול. אלא שלעת עתה רובץ עליו עול פרנסתם של אישה וילד, ואף עולה בידו למלא איכשהו את חובתו, אלא מפעם לפעם מתרגשת עליו מעין פורענות שמאלצת אותו על כורחו לשקוע במשחקי קלפים ושתייה לשוכרה. אכן, אנוס היה! ואילו, כאשר שיחק בקלפים, היה מזלו הביש חוזר לפקוד אותו ללא הרף. כך גם היום – כמאז ומתמיד.
ואולם, מי הם הזרים הללו?