אישה חופשייה, מדענית, אשת חברה ואהובתו של וולטר במשך 15 שנה – המרקיזה אמילי דו שַאטְלֵה (du Châtelet) הידועה כמאדאם דו שאטלה, הייתה בעצם אישה מודרנית שחיה במאה ה-18.
 
גמבין כחמישים חיבורים המוקדשים לאושר במאה ה-18, חיבורה של המרקיזה אמילי דו שַאטְלֵה (du Châtelet) נמנה לבטח עם המעניינים יותר לקריאה כיום. סיבות רבות לדבר. ראשית, בניגוד לגברים שכתבו על אודות נושא זה, היא ידעה להבחין בין התנאים המובילים באופן כללי לאושר, לבין התנאי שנשים צריכות היו להסתפק בו, בלי להישאר בשל כך בתוך הגבולות שהוקצו להן. יתרה מזאת, החיבור של המרקיזה דו שאטלה הוא יצירתה של אישה מיוחדת במינה, הן מבחינת אישיותה והן מבחינת כישוריה האינטלקטואליים וחייה היוצאים מגדר הרגיל. חרף החובות שכל אישה במעמדה לא יכלה להימנע מלמלא, אמילי דו שאטלה היא האישה שנכנעה פחות מכול לדעות המקובלות של זמנה, שידעה להדגיש הדגש היטב את מקוריותה, את עצמאותה ואת שאיפותיה בעולם עוין ליומרות אלה.
 
מתוך הספר
 
יש מי שסבורים כי קשה להיות מאושר, ובצדק; אבל קל היה יותר להיעשות מאושרים אילו המחשבות ותוכניות הפעולה היו מקדימות אצל בני האדם את המעשים. אנו נסחפים עם הנסיבות ומתמסרים לתקוות שהן מפיחות, תקוות שאינן מגשימות אלא למחצה את מה שאנו מצפים מהן: איננו מזהים בבהירות את האמצעים שיעשו אותנו למאושרים אלא כאשר הגיל והמגבלות שהטלנו על עצמנו מערימים מכשולים בדרכנו. 
 
ננסה אפוא לסכם את המחשבות הללו העולות בדעתנו באיחור רב: מי שיקראו את המחשבות המובאות כאן, ימצאו את מה שהגיל ונסיבות החיים משׂיאים להם לאט מדי. הבה נמנע מהם לאבד חלק מן הזמן היקר והמועט שיש לנו כדי לחוש ולחשוב, ולהעסיק עצמם באטימת פרצות בספינתם בשעה שעליהם להשתמש בזמן זה כדי להסב לעצמם את ההנאות שהם יכולים ליהנות מהן במהלך ההפלגה. 
 
כדי להיות מאושר צריך אדם להשתחרר מדעות מקובלות, להיות טהור מידות, להיות בריא, לדבוק בחשקים ובמאוויים, ולהיות מסוגל לשגות באשליות, כיוון שאנו חבים את מרבית הנאותינו לאשליה וכיוון שאומלל הוא מי שמאבד אותה. במקום להתאמץ להעלימה על ידי לפיד השכל, הבה ננסה לעבות את המעטה הנוצץ שהיא מכסה בו את מרבים הדברים; הוא נחוץ להם הרבה יותר משנחוצים לגופנו הדאגה לבריאותו והמחלצות.
 
יש להתחיל בכך שנאמר לעצמנו ונשכנע את עצמנו שאין לנו מה לעשות בעולמנו זה מלבד להצטייד בתחושות וברגשות נעימים. המוראליסטים האומרים לבני האדם: דכאו את מאווייכם ושִלטו ברצונותיכם אם רוצים אתם להיות מאושרים, אינם מכירים את הדרך אל האושר. אדם אינו מאושר אלא בזכות נטיות ומאוויים שבאו על סיפוקם; אני אומרת נטיות, מפני שאין אדם מאושר דיו מכך שיש לו מאוויים, ובהיעדר מאוויים, יש להסתפק בנטיות. לכן צריכים היינו לבקש מאלוהים מאוויים, לוּ אך היינו מעזים לבקש ממנו דבר-מה; ולה נוֹטְר צדק מאוד בבקשו מן האפיפיור פיתויים במקום מחילות. 
 
אבל, יאמרו לי, האין המאוויים מולידים הרבה יותר אומללים מאשר מאושרים? אין בידי המאזניים הנחוצים כדי לשקול באופן כללי את הטוב ואת הרע שהמאוויים עשו לבני האדם; אבל אפשר לציין שהאומללים מוכּרים לנו משום שהם זקוקים לזולתם; משום שהם אוהבים לתנות את צרותיהם ובכך מחפשים מזור והקלה. אנשים מאושרים אינם מבקשים דבר ואינם יוצאים להודיע לזולתם על אושרם; האומללים מעניינים, האנשים המאושרים אלמונים הם.