בספר זה בוחן לה בּוֹאֶסי, ידידו הנערץ של מונטֶן, את תופעת העריצות, ובעיקר את השאלה כיצד קורה שמיליוני אנשים תבוניים בוחרים לוותר על חירותם ולהשתעבד לעריץ.
 
חיבור מהפכני זה הסעיר את דעתם של משכילים ואינטלקטואלים בכל דור ודור והוא רלוונטי לכל תחומי החיים שבהם מתקיימים יחסי שליט-נשלט המבוססים על שעבוד והשתעבדות בין בני אדם.
 
ככה זה נפתח
 
לפי שעה ברצוני רק להבין כיצד ייתכן שבני אדם רבים כל כך, עיירות וערים כה רבות, אומות שלֵמות – מוכנים לשאת לעתים תכופות רודן שאין לו כוח אחר מאשר זה שהם עצמם העניקו לו, אשר אין ביכולתו להזיק להם אלא כמידת נכונותם לשאת מידיו, ואשר לא יכול היה להרע להם כלל אלמלי היה להם נוח יותר לשאת את עולו מאשר להתנגד לו. דבר מתמיה באמת – ועדיין כה שגור ומקובל הוא, עד אשר מן הראוי יותר להצטער עליו מאשר להשתומם נכחו – לראות מיליון בני אדם משועבדים בעליבות, על צווארם מונח עול, לא משום שהדבר נכפה עליהם בידי כוח כלשהו העולה על כוחם שלהם, אלא כיוון שהם מוקסמים, ואפשר אף לומר מכושפים, על ידי שמו של אחד שאין להם כלל סיבה לפחד מפניו – שהרי אחד הוא – ואף לא לאהוב אותו – שהרי הוא נוהג בהם כולם בחוסר אנושיות ובאכזריות. אך זוהי חולשתם של בני אנוש: כיוון שנגזר עליהם להיות צייתנים והם נאלצים להתמתן, ידם אינה יכולה להיות תמיד על העליונה. לפיכך, כאשר אומה שנכפה עליה בכוח הנשק להיות משועבדת לשלטונו של יחיד – כפי שהייתה אתונה נתונה למרותם של שלושים רודנים – אין להתפלא על כך שהיא כנועה אלא להצר על כך צער רב. או נכון יותר, לא לתמוה ולא להלין על כך, אלא לשאת את המצב בסבלנות ולצַפות לעתיד טוב יותר.