ספר זה, יצירה מרתקת של מטופלת ומטפלת, מכוון להבנת התופעה של הפרעת זהות דיסוציאטיבית. תופעה זו מוגדרת כנוכחות של יותר מאחד ממצבי זהות באותו אדם, המובחנים זה מזה ומתחלפים זה בזה, והיא אחת ההפרעות המעניינות והיצירתיות ביותר.
 
בישראל, בין אחוז לשלושה אחוזים מכלל האוכלוסייה סובלים מהפרעה זו, על אף שלא כולם מודעים לה.
 
הספר, הפורש את סיפור סבלה של ענת ואת ההיחלצות ממנו, בא לביטוי אותנטי באמצעות תיאור של חוויות ואירועים בחייה, תיאורי הדמויות שבתוכה ותמונות צבעוניות של פסלים שיצרה במו ידיה. הכתיבה והעבודה על הספר הפכו לתהליך טיפולי מרתק שיש בו מן המַרפא. תחילתו בנרטיב לגבי כל דמות (פסל), המשכו בתיאור חופשי של רגשות, מצבי אגו, וחוויות משמעותיות בחיים, וסיומו במכתבים לקרובים ביותר.
 
ככה זה נפתח
 
הכול התחיל כשהייתי בהיריון עם בני השלישי. לא הייתי שלמה עם ההיריון הזה. לא רציתי שעוד ילד יסבול ממני. הייתי בלתי נסבלת עבור בני הבית. בעלי איים עלי שאם לא אלך לטיפול ואקח את עצמי בידיים הוא עוזב אותי. פחדתי. צלצלתי מיד לשירותי הרווחה המקומיים. קול נעים, רך ומלטף ענה לי, קול אמהי שחיכיתי לו כל חיי. באתי, מלאה בהריוני, מיואשת, ביקשתי ממנה שתציל אותי מעצמי, שתעזור לי להוציא את אבי מתוכי. שאוכל להיות האמא שאליה השתוקקתי, סבלנית, מכילה, רגועה, אוהבת ללא תנאי.
 
בהתחלה היא היססה. היריון זה עניין רגיש. לא מתחילים מסע למעמקי הנפש עם מטען חורג. נשלחתי לאבחון כדי לאשר שיש בי את הכוחות הנחוצים לטיפול. קיבלנו אישור לצאת לדרך. במסירות ובאהבה התחלנו לצעוד לקראת המטרה, מפלסות בעדינות, בנחישות, במחשבה בהירה וישירה, את קורי העכביש שמפריעים לראות ולחוות את הנסתר, את שהוטמן עמוק-עמוק בתוך הנשמה. לראשונה חוויתי אהבה, אהבה ללא תנאי. ולראשונה האמנתי לה. לאהבה. אהבה שלה התגעגעתי, כמהתי, שקינאתי במי שזכה בה.