ב"פרדס חנה מוארת" מאיר הרצל כהן את המושבה היפה והמתנמנמת כביכול בשלוותה הפסטורלית, ואגב כך חושף את התנועה הבלתי נלאית, הקדחתנית והתזזיתית לעתים, המתחוללת בה – הכול תוך תשוקה שורפת ללכידת הרוח הנכונה, האמונה האחת והיחידה שתמלא את הנפש ותעניק לנשמה החילונית והעכשווית את מקומה "הנכון והטבעי".
 
בספר זה, הכתוב בשפתו האינטימית והמצחיקה, החתרנית והסואנת, מברר כהן את פשרו של המקום הממשי והמוגבל שדמויותיו מתנועעות בו. הוא מעמיד למבחן את סגולות האתר האינטרנטי כ"עוד מקום" שבו מתאפשרים חייהן ומהלכיהן, והרחבת הכרתן והתפשטותה אל המרחבים האין סופיים של ההוויה הווירטואלית.
 
אסף ומיקה גרים עם ילדיהם בפרדס חנה. בתום העשור הרביעי לחייהם, הם נחושים למצוא, שניהם ביחד וכל אחד לחוד, את מה שנותר להם ממשמעות חייהם ומיחסיהם עם המקום בו הם חיים ועם הזמן החולף על פניהם והמטלטל אותם בין היעדר תוחלת למלֵאות רוחנית.
 
בעטיו של חיפוש קדחתני ועל סִפו של הייאוש, יתאזרח אסף במדינה וירטואלית העונה לשם "ריאליטי סטייט", וייסחף למעגלי החיים החדשים הנפתחים לפניו ומבטיחים עולם חדש והמְראה ליעד סופי, אוטופי.
 
מיקה תפנה למרחביה של מיסטיקת העולם החדש ותצטרף להפקת "מעמד הר סיני" אלטרנטיבי שיתקיים בחוף דור. בשיאו של האירוע, כמובטח בפרסומים מקדימים, יחולל ההילר הנודע שהובא במיוחד מסידני, אוסטרליה, את האירוע הקוסמי הגדול והנכסף שיעניק סוף כל סוף משמעות לחיים "על הכדור המפייח והחורק על צירו".
 
הרומן משרטט שתי עלילות, המתפצלות אחת למרחב הווירטואלי והשנייה לפרדס חנה ולרצועתו המזהיבה של חוף דור, והשָבות ונארגות למערכה מעצימה אחת לקראת סופו של הרומן.
 
"פרדס חנה מוארת" הוא הרומן השלישי של הרצל כהן. קדמו לו "אבני שיש טהור" (עם עובד, 2004) ו"לא עלינו" (נהר ספרים, 2011).
 
ככה זה נפתח
 
השנים הממהרות וחולפות על פניו שוב אינן מסבּות לו את נחת הרוח המיוחלת. פרקי הזמן הרודפים אותו בקצבים מהירים אינם מתחשבים עוד בפּניוּת הנחוצה לו לכלכל את סדרי חייו. 
 
לוּ היה ניתן, היה תובע משֹר הזמן לעצור את רצף השבועות הנדחקים אליו בזה אחר זה והיה דורש הפוגה בסדר הגעתם, היה מתחנן למרווח של רִיק נטול זמן ונעדר כל דחיפות.
 
אז היה ודאי ממהר למלט את עצמו ממגדל המשרדים הדחוס בתשוקות עושר ושגשוג, ופונה למצוא את מקומו הנכון והטבעי להניח בו את ראשו לשארית חייו.
 
וכיוון שדחה את משאלתו הלוקה בחוסר סבירות קיצוני, חייך במרירות-מה אל דיוקנו המשתקף אליו ממסך המחשב, העלה את גוגל והקליד: "ריאליטי סטייט", מצא את כתובת האתר, נכנס, עיין באפשרויות ובחר במדור לקליטת מהגרים, מילא טפסים, הגיש בקשת התאזרחות והצהיר שהכול אמת. 
 
"אתה בטוח?" נשאל בכתובית אדומה. "כן," נדרך לאנקת הכינורות ההולכת ומגביהה. "אתה בריא?" הנמיכה נהמת הצ'לים. "כן," השיב ונערך לשאלה הבאה. "האם הגעת לידי מיאוס קיצוני מהבלי המקום בו אתה חי?" הלמו תופי הדוד. "כן, כן," הנהן בהסכמה ומיהר להקליד. 
 
"זהירות!!!" הבהבו האותיות. "לידיעתך," צליל הכינורות התנפץ, ונמוג רחש המצילות, "ריאליטי סטייט אינה מקום ככל המקומות. ריאליטי סטייט לא תישא באחריות לבריאותם הנפשית של חלשי הלב ונעדרי הדמיון, של חסרי המעוף והאומץ."
 
לרגע היסס, שקל, וחזר לכתובית הבאה. "האם ברצונך להמשיך בהליך הקליטה?" הזדעקו קרנות היער ונחתמו בחבטת מצילות. "מחלקת הקליטה ממתינה להחלטתך," דחקה בו כתובית מהבהבת. "כן," הקליד והפנה את פניו אל השמשה השמאלית. " לעזאזאל עם הקבצים המטומטמים של אלפרד ולעזאזאל עם הקפריזות הלא נגמרות של מיקה," צחקק וחזר אל המסך. "בקשתך בטיפול. הקרדינן מעיין," הריעה לו תזמורת כלי נשיפה.
 
מחייך לנוכח העשן הלבן המיתמר בחלון הכתוביות ומתעלם מפרצי הצחוק המתגלגל במשרד הסמוך, הנהן לקריאת הבקשה להעלות תמונה עדכנית. "על הזין הסטארט-אפ של אלפרד," דפדף באלבומו הדיגיטלי ובחר אחת. "שים לב," המשיך וקרא. "אתה נראה לא רע, ובכל זאת, באפשרותך לשפר תדמית." 
 
"בטח, בטח," פרץ בצחוק ודפדף בתפריט האפשרויות האינסופי. ענד לראשו קוקו סמיך והרכיב על חוטמו משקפיים עגולים, הגביה את עצמות לחייו והרחיב את כתפיו. 
 
"מצוין," התרגש להתבשר כי לברכתו החמה של הקרדינן מוענק לו בזה סל קליטה להקל על חבלי ההסתגלות. "זה גדול," הוא מהדק את כף ידו אל העכבר. הכול בסדר ולגיטימי, הוא מתרווח על כורסת העור החדשה שאלפרד רכש עבורו מכספי המדען הראשי, ומפנה אותה אל משבו הצונן של המזגן. "סוּפּר דוּפּר לגיטימי," הוא מפזם לעצמו את "יש אנשים מגולגלים בתוך נייר עיתון..." וקם על רגליו, נועל את הדלת וחוזר אל סימפוניית קבלת הפנים.