האוטוביוגרפיה המלאה הראשונה שנכתבה בידי אינדיאני שגדל בתרבות שבטית מסורתית. בימים אלה מתעוררות תנועות המחאה האינדיאניות בקנדה ובארצות הברית והסיפור האישי הזה מעניק לנושא משמעות חדשה – רחבה ועמוקה יותר.
 
מתוך פתח הדבר לספר:
 
"מציג אני את חיי לציבור ביִראה עמוקה ולאחר הפצרות ממושכות של חברים רבים. אני אינדיאני, והיטב יודע את הקשיים שעִמם עליי להתמודד כדי לרכוש את לבו של האדם הלבן. עם זאת, מטרה נעלה דוחקת בי, והיא שעל סמך חיי שלי אוכל להציג את חיי בנֵי ארצי המסכנים בהווה ואת הצפוי להם בעתיד– בתקווה שידידי האנושות יכולים עדיין להפנות את טוּב לִבם ומרצם למי שהיו פעם נסיכי הארץ שהאדם הלבן חי בה..."
 
קַה-גֶה-גַ-גַה-בּאוֹ ("עומד איתן"), הוא ג'ורג' קופווי 
 
ג'ורג' קופווי  (1818- 1869) נולד באונטריו ומת בקוויבק, קנדה. היה איש רפואה, כוהן דת ופעיל פוליטי לטובת בני עמו. את הספר הזה כתב בניו יורק והוציא לאור בפילדלפיה. הספר היה לרב-מכר והודפס במהדורות רבות.
 
_________________________
 
עוד ראו אור בנהר ספרים "לרקוד עם הרוח, מנהיגים אינדיאנים מדברים" קובץ בעריכת ראובן מירן, "נשמתו של אינדיאני" מאת צ'רלס (אוֹהייסָה) איסטמן ו"לילה אינדיאני", נאומו ההיסטורי של צ'יף סיאטל.
 
ככה זה נפתח
 
כל נוצרי שישמע את סיפורו של מישהו שמוצאו מגזע אומלל זה הקרוי אינדיאנים ירחם ללא ספק על בני עמי המסכנים. אוהב האנושות ישמח לראות שהגזע האיתן לשעבר יכול ליהנות מחיי ברכה.
 
 מה שהיה בלתי אפשרי – או נחשב כך על כל פנים – מתברר כאפשרי על סמך ניסיוני. בחנתי מקרוב הרבה אנשים ודברים סביבי; ואולם, לצערי, אני חושב שלא ניצלתי כראוי את ההזדמנויות שנקרו בדרכי. יודע אני רק מעט אפוא – אבל הו, כמה יקר מעט זה – תאבד ימיני ולא יילקח מעט זה ממני.
 
אהבתי את היער ואת הציד. הדבר היה טבוע בי ורק בו התהללתי. תבונת האותיות הייתה בי, אך ישֵנה הייתה, עד שהפציע שחר הנצרות והעיר את שנת הנפש אל פעולה ומעש.
 
כפי שתראו, שירתּי את האלים הדמיוניים של אבי העיוור והמסכן. מוקדם אף מאוחר יצאתי לדרכים בחיפוש אחר ברכת הרוחות, שהיו, כך נאמר, רבים מספור ומילאו את היקום. השכם עם שחר צפיתי בעליית הארמון של "הרוח הגדול" – השמש – הוא, כך נאמר, ברא את העולם.
 
מוקדם ככל שזיכרוני מגיע לימדו אותי שלהיות לוחם וצייד טוב זאת מתנה מהרוחות וחלק ניכר מזמני ניסיתי למצוא חן בעיניהם. על ראש ההר, או בעמק, או לאורך הפלג חיפשתי רמז כלשהו שהשאירו עבורי הרוחות ששכנו ברעש מפל המים. 
 
קולו של הרוח הזועם בעננים המתקבצים הפחיד אותי. חרד התבוננתי לראות בחטף את כנפי "הרוח הגדול" שכרך עצמו במרוץ עננים שחורים ולבנים – שכנפיו השיבו רוח על הארץ וכופפו את עצי המחט הגבוהים שנקרו בדרכו – שרכב על גבי ציקלון וסופה וקטם את העצים משורשיהם הסבוכים – שסילק אלים אחרים מדרכו – שהניס את הרוח הרע מפני הארץ אל מחילות תהום. אך היה הוא רוח נדיב. אבי לימד אותי לכנות רוח זה "הרוח הטוב", שכן אבותיו לא לימדו אותו כינוי אחר לרוח זה שברא את הארץ המגוונת והחיננית. את טוב לבו ראיתי בפלגים הזורמים למען ירוו החיות צימאונן ויחיו הדגים; הארץ שפעה פרי מכל עבר. כל שראיתי אמר בחיוך: "הרוח הטוב ברא אותי".
 
היכן הוא? אבי הצביע על השמש. מה רצונו בנוגע אלי ולשאר בני הגזע האינדיאני? על שאלה זאת איש לא יכול היה לענות, עד שקרן שמש האירה דרכי ממעל, דרכי החשוכה עד מאוד, ולראשונה ראיתי שיש שמים אמִתיים – לא בשמש השוקעת במרחק, בְּמקום שהאינדיאני מצפה למנוחתו, מקום משכן לרוחו – אלא בחיק העליון.
 
סקרתי את חיי כספן על פני האוקיינוס הרחב, ללא מצפן, שעה שהוא מחפש בשמי הליל החשוכים את כוכב הצפון; וכשעינו מוצאת את מבוקשה הוא עושה דרכו במים סוערים, עת זעם משברים מטיל אותו אל סף מלתעות מוות, עד הגיעו לחוף מבטחים. היטלטלתי בין תקווה לפחד בחיים אלה; אור כוכב לא האיר את דרכי, עד שאנשי האלוהים הראוני כוכב במזרח עולה בשיא תפארתו ותהילתו. אני הייתי כוכב בית לחם.
 
יכול אני עכשיו לומר בלשון המשוררים: 
 
על שאון גלים הפלגתי פעם,
געש הים, החשיך הליל,
פער הים את פיו, קול רעם
בספינה טרופה יילל.