הדמויות וההתרחשויות בספר מיוחד זה נעות על ציר זמן רצוף למן שנת 1967 – שנת מלחמת ששת הימים – ועם זאת לא צפויה לקורא עלילה במובן המקובל. ההתרחשויות והגיבורים משתרגים אלו באלו; בתוך כך מעמיקה נבירת המְספר במשמעויות של האירועים ובחידת האובדן, במות האהבה לנוכח הטרגדיה המשפחתית, ובניסיונו להשתקם ולמצוא מפלט ומזור לכאורה בשדות זרים.
 
זהו ספרו הראשון של יורם רוזוב – אמן ופרופסור (בגמלאות) מן האקדמיה לאמנות ועיצוב "בצלאל" בירושלים, שהִפנים לאורך מסלולי חייו המגוּונים את מעמסת רצף האירועים הגורליים הפוקדים את הארץ הזו מאז ימי ילדותו בחדרה, המושבה עטורת הפרדסים. לאחר תקופת לימודיו ב"בצלאל" נסע ללימודי המשך באקדמיה לאמנויות היפות בפירנצה, ושהה שם שנתיים. תקופה זו הותירה בו את רישומה וסללה למעשה את כל המשך דרכו היצירתית. כצייר, הציג יורם רוזוב תערוכות יחיד רבות בארץ ובחו"ל, וכן השתתף בתערוכות קבוצתיות. תערוכת היחיד האחרונה שלו התקיימה במוזיאון תל אביב לאמנויות בשנת 2010.
 
ככה זה נפתח
 
1967. יום השבעה באפריל בחוצות ירושלים דומה היה לכאורה לשאר ימות השנה.
 
את שמֵי העיר לא חצה עדיין מטוס, ושום שובל מרהיב ולבן לא נראה לעין.
 
ברחוב אגריפס נוצר פקק תנועה, כצפוי ביום שבו מסתער עַם רב על כל הבא ליד לכבוד שבת. 
בפינת הרחוב עומד איש ומדבר אל עצמו. דבריו סתומים ועוויתות אוחזות בו. הוא מוכר סַבּרס ואלו מונחים בתוך גיגית מלאה במים שקרח נמס בהם, והקוצים צפים להם למעלה. בשאר ימות השנה מגיחים מעל דלפקו ירקות ופירות מדובללים ומעוררי רחמים. 
 
השוק משמאל, כמוהו כחיזיון רוטט בסרט אילם שבו רוחשים יצורים קשי יום וחסרי זהות, וממעוף הציפור ודאי מצטייר זה ככוורת ללא מלכה – עיסה דביקה ורוגשת של קצוות ושאריות, פרי אדמה ונֵד נצחי של זוהמה דהויה ובלִיל ריחות וניחוחות מסחררים. סוככים רעועים תלויים על בלימה מעל שדרת הדוכנים ומאיימים לקרקף את ראשי ההולכים ושבים. בצִלם מהומת שלטים מאולתרים, כבְלילה צבעונית הזועקת חמס. בצומתי הסמטאות מגיחים רוכלים לא קרואים, כמצויים בזחילה מתמדת על גחונותיהם – למִצער, ובדומה לפיסחים וגדועי האיברים הניבטים אלינו מימי גטאות דוויים; למרבה המזל מַחניקות קריאות התיגר את אותה עצבות יהודית כנועה משכבר. ועדיין – החיזיון כמוהו כשוק עבדים; שוק שלא עלה מאשפתות.
 
זו שעת בוקר מאוחרת, ואני דואה על פני המראות ומתעמק במשמעויות שאינן מתיישבות עם סביבה מרופטת זו.
 
אנשים נעים ברחובות וחוסים בצִלה של שגרה, לוגמים קפה טורקי מעורר, מאזינים כבדרך אגב למהדורת החדשות, שאין עִמה כפל לשון או רמיזה באשר לצפוי, ומקנחים את מצחיהם; מהם כאלו שמתנשפים במעלה הרחוב ומחישים על עצמם את הקץ שלא מדעת. 
 
אלבומי צילומים בשולי קרבות, בשמונה מהדורות ויותר, עדיין לא יצאו לאור, ולפי שעה חוזרים אנשים בשלום לביתם, וגם אני בתוכם – ממהר לִצרור מקצת לבנים מן המלתחה המקושקשת הראויה לכביסה – לשגרם כמובן לאמא, ובשובם אל חיקי כשלג ילבינו.
 
יום שישי שבין החזיתות, ושבת המלכה קרֵבה על בהונות ומציצה בחשדנות מאחורי פרגוד מחורר ורופס מאבק ומיוֹשֶן; שאר ימות החול ומועדי ישראל ינהרו מעצמם אלֵי פי פחת. האשליות משטות בתמימים ובפשוטי העם, ומספקות אַרכָּה לרוחות מלחמה המתרגשות ובאות. יוהרה בדויה, ניפוחי שרירים והבלי פיות מספקים את השאר, ולמצהלות ההמון יֵצא העם למלחמה, במוקדם או במאוחר.